הבטחתי לכם פוסט אופטימי. אני עדיין עובד עליו. מה, לא מוכרת לכם בעיית הדחיינות? בואו אני אתאר לכם אותה:

אתם מרגישים את הצורך לכתוב משהו, אז אתם פותחים את תוכנת מעבד התמלילים. אבל אז אתם אומרים לעצמכם, שזה בטח יהיה ארוך ותתעייפו באמצע – אף שואלים עבור מה להתחיל? אז מוותרים. אולי מוצאים סיבה להמשיך אך כשכבר כותבים סוף סוף, מאבדים מהר מאוד את הפואנטה ונוצר לכם בליל עמוס של כל מיני תחושות, מחשבות, רגשות והשם יודע מה. בסופו של דבר יש לכם ביד תוצר שלא לכאן, ולא לכאן – אבל אתם מעלים אותו בכל מקרה. טוב נו, הבטחתי לכם משהו אופטימי אני אביא לכם משהו אופטימי. פשוט לא היום

הנה דוגמה לפוסט שלא יהיה ארוך מדי ולא עמוס בתוכן. רק שיתוף מחשבה שזה עתה עלתה במוחי. מאסתי בתרופות. איזה מצחיק אני, כמה פעמים שמעתם אנשים אומרים "מאסנו בתרופות" ? כמה פעמים אמרתם את זה בעצמכם ?! אז זהו. שהפעם הכוונה שונה. בואו ארחיב. מופרע קשב וריכוז סובל מכל כך הרבה בעיות אחרות סביב הנושא הזה של "קשב וריכוז", שהריטלין רק נותן לו את האופוריה הנעימה (שכבר דובר עליה רבות כאן) שבמובן מסוים הופכת למוטיבציה. אז כן, כולנו יודעים איך העולם נראה במשקפי הריטלין. זה חוסם לנו רעשים מהסביבה, נותן לנו להתמקד והכל טוב ויפה. אולם, כמו שאמרתי, רובנו מגלים את ההפרעה בגיל מאוחר יחסית (ואני מתכוון לגילאים של ה-18+) – תקופת זמן שמספיקה לעיצוב האישיות ודפוסי התנהגות.

אז למה מאסתי בתרופות? כי את הפרעת הקשב והריכוז שלי אי אפשר לפתור בריטלין. אני צריך לעצב ולהגמיש את האישיות וההתנהגות שלי בהתאם לצרכים שלי. ריטלין לא יעשה את זה, וחברים? הוא לא עושה לי את העבודה קלה יותר. שלא יהיה ספק, הוא עוזר – הוא מכוון לי את הדרך, אבל הוא לא מוליך אותי בדרך. את זה שום דבר לא יעשה למעט אני עצמי ואנוכי. טוב אז מה אני בעצם אומר לכם? שהדרך קשה? זה מחדש D:

אז ככה סתם. להגיד לכם שכמה שאני מתעסק בתרופות – זה הרי הכל חרטה. זה האופי וההתנהגות שבסופו של דבר קובעים מי אתם ואיך אתם. אין ספק שלחלק מאיתנו התרופות איזנו את החיים. הבעיה היא, שאני פשוט לא מרוצה מהאיזון הזה. זה לא מספיק. אני לא רוצה להמריץ את מערכת העצבים לספק לי תשתית ריכוזית טובה יותר – אני רוצה להוציא את המיטב מעצמי במה שיש לי. כאמור, ריטלין לא יוציא את המיטב הזה בשבילי. זאת ההתעסקות העצמית בהתנהגות ובדרך החיים שמוציאה לי את המוטיבציה ואת החשק להתמודד עם הבעיה. פועל יוצא של כל זה הוא שאני מתמסר לתרופות, מתמכר להרגשה ובעצם מזניח את הבעיה האמיתי – אני מופרע קשב וריכוז על כל העולה מכך.

טיפולים קוגניטיביים? פסיכולוג? קאוצ'ר? אנאערף. אני עושה טובה שאני מגרד את עצמי מהמיטה – אז להרים טלפון?! הגזמתם.

One minute I held the key
Next the walls were closed on me
And I discovered that my castles stand
Upon pillars of salt and pillars of sand
(Viva la Vida, Coldplay)

 הנה אני לתומי, בודק פה ושם את תיבת הדוא"ל, ומגלה כי שוב משתמש כלשהו (שי שמו) הגיב לאיזה פוסט שפורסם פה. בנוסף גם ראיתי שדוא"ל ששלחתי למישהו אחר קיבל מענה. לפתע חשתי בגבי שוב את משב הרוח הרענן שדוחק בי להרים את קולמוס התיאורים שלי ולכתוב. אז אומנם לא מדובר בכמות פידבקים חיצוניים משמעותית, אבל אני לא באמת בדכאון בתקופה האחרונה (כלומר, דכאון שנובע מחוסר בפידבקים כאלו). להפך, אני ממש מנסה לייצב את האישיות שלי, את עצמי, את המחשבות שלי. הפעם, כנראה שאאלץ להרחיב מעט בכתיבה ולספר לכם קצת יותר ממה שאני נוהג – אתם בטח תרצו לשאול למה, מה השתנה כל כך הפעם. אומר לכם. פחות או יותר שנה עברה מהיום שבו עבדכם הנאמן אישש פורמאלית את חששותיו – על היותו מופרע (קשב וריכוז). שנה שבה חוויתי, הרגשתי, חשתי, ראיתי, שמעתי ואמרתי דברים שמעולם לא דמיינתי ש<אחווה/ארגיש/אחוש/אראה/אומר>. עכשיו אני כבר חושב בעצם לפצל את הפוסט הזה לשניים, ואם כבר פצחתי בשירם הגנוב (סתם, אבל המשפט עדיין תלוי ועומד) של קולדפליי, אייחד את הפוסט הספציפי הזה לתקופה הזאת של השנה האחרונה. את הפוסט הבא, אייחד דווקא לדברים אופטימיים יותר. דברים שאתם בטח תאהבו לקרוא ואולי אפילו יגרמו לכם להרגיש טוב (קצת ספוילר על מנת לצבור קהל (: ).

 אז מה היה לנו שם?

אז שנה עברה לה וחלפה. ת'אמת? השתנה המון. עליתי וירדתי, החכמתי ושכחתי, התקדמתי ונסוגתי. אבל זה בעצם מה שקורה לכולנו לא? אני מניח שכל אדם לומד במהלך חייו – אבל אני חושב שעברתי חוויה מאוד מעניינת. אני די בטוח שכל מופרעי הקשב והריכוז לדורותיהם עוברים חוויה דומה. למי שזוכר מהפוסט הראשון, הייתי קצת מהוסס, קצת מפוחד. אני עדיין מפוחד – וכה יעזור לי אלוהים עדיין קצת מהוסס. אבל היום אני חכם יותר. היום אני יודע איפה רוב המגרעות שלא ידעתי אז והיכן מירב המעלות שלא הכרתי אז. היום אני יודע מה תרופות עושות לי ואיך אני מנצל זאת לטובתי. היום אני יודע כיצד להתגבר על בעיות שיש לי ולעשות לעצמי תוכנית עבודה עם בעיות אחרות. ההתמודדות עם הפרעת הקשב והריכוז הביאה אותי להכרה חדשה עם בעיותי השונות (שאינן קשורות באופן ישיר להפרעה) ונתנה לי כלים להתמודד. ד"א – כלים שצברתי בעצמי תוך עיון, סקרנות, קריאה וניסיון ולא כלים שנצברו במהלך עבודה עם גורם מקצועי. אני חלילה מבקר או משבח, רק אומר שהדברים שאתאר לכם הם דברים שלמדתי לבד. ייתכן מאוד שיכלתי להתקדם יותר באמצעות דרכים אחרים, אבל אני חושב שאם הגעתי למצב שלי היום בדרך שלי – אשמח לטפוח לעצמי קצת על השכם . אולם, לא באופטימיות עסקיינן, אמרנו – זה ישמר לפוסט הבא. אז במה דברים כן אמורים? בואו נצלול לאירועי השנה שחלפה..

זוכרים את היום שיצאתי ממרפאת הקשב והריכוז של גהה בפתח תקווה? אני בבוודאי לא אשכח (ממליץ לכם לקרוא: http://tinyurl.com/py2g3l).  זה היום שבו גיליתי שבתוכי שוכנת חיה, אולי אף מפלצת. תמיד ידעתי שיש שלדים בארון אבל לעולם לא באמת נתתי להם משמעות. באותו יום, החיה געשה והתפרצה החוצה כאילו חובטת בי בפנים וזועקת – "I will not be ignored!". התקף זעם של הכרתי הרבה מאוד זמן פקד אותי, גרם לי לקבל החלטות שגויות ולעשות מעשים בלתי רצוניים. כמעט אפילו נדרסתי באותו יום אבל זה לא מנע ממני להתנפל על הנהג הלא זהיר ולהוציא עליו את כל כובד זעמי. זה היה יום קיץ, וחיכיתי להגיע הביתה – לרגע בו אוכל להיכנס למקלחת קרה ולהשקיט את שצף הלבה הזה שרתח בי. הידיעה על הפרעת הקשב והריכוז רק שפכה שמן למדורה, והמפלצת הזו שתמיד שכנה בי רק הייתה צריכה את הטריגר הקטן הזה כדי לצאת החוצה. אולם, הגם שהמפלצת נרגעה וחזרה למאורתה החשוכה, לא בפתרון מעשיים נתקלתי בתקופה שלאחר מכאן. רק עוד אכזבה, רק עוד דכדוך – רק עוד התדרדרות.

אני זוכר עדיין את היום במרפאה בה עברתי את האבחון. הגעתי למבחן TOVA, ונתבקשתי לקחת 27.5 מ"ג ריטלין. הם ביקשו שאשוב כעבור שעה וחצי, ואלו היו השעה וחצי המוזרים ביותר בחיי. נסעתי לעבודה ואט אט הכדור החל מזרים דופאמין למוח. הרגשתי "מרוכז"! הרגשתי "בעל יכולת"! הרגשתי "טוב"!. אנשים לא הבינו מדוע אני זוהר, אנשים לא הבינו מדוע אני כה מתרגש. גם אני לא – אבל הרגשתי "מרוכז"! לאחר מבחן ה-TOVA, מתרגש מהממצאים ומהתחושה הטובה אמרתי לטכנאי המכון – "בחיי אני מרגיש כמו סוס ששמו עליו את טלאיי העור מעל העיניים – כדאי שיראה רק את מה שמולו ולא יסטה לצדדים". באמת כך חשתי. התקופה הקרובה הייתה מאוד מאתגרת עבורי, לפחות עד קבלת הממצאים של המבחן. אני זוכר יום שבת בו ישבתי מול חומרי הלימוד, ובצעד נרקומני למדי לגמתי כוס מים עם שאריות הריטלין שנשארו לי מהמבחן (15 מ"ג). נדהמתי באיזה קלות אני קורא את חומר הלימוד. אני זוכר אומר לעצמי – "אלוהים ישמור, איך יכלתי לחיות ככה עד היום?! אני ממש מצליח לקרוא!!!". עמוס בהתרגשות הרגשתי כל כך טוב! הרגשתי כאילו אין מכשול בפני ואני יכול לעשות את כל הדברים שרציתי.

כעת אני אתנצל מראש על הדברים הנוראים שאומר לכם, אך הנפילה שלי לקרקע הייתה כואבת ועד היום יש לי סימן על הישבן – ואני מקווה שאוכל למנוע מכם את הנפילה גם כן. התרגשות? הרגשה טובה? אין מכשולים? אני יכול ורוצה? לי זה דווקא נשמע יותר כמו "אופטימיות" מאשר יכולת ריכוז. עברתי ריטלין, וריטלין LA, ונקוצרטה, ואדרל, וסטרטרה – עד שהבנתי. הריכוז הוא בעצם תופעת לוואי בכל הדרעק הזה. זה לא הריכוז שהניע אותי; זה לא הריכוז שריגש אותי; זה לא הריכוז שריגש אותי. זה מה שהסמים האלו באמת אמורים לעשות (למעט הסטרטרה) – הם ממריצים. אמפטימינים. פרץ הדופאמין, המוטיבציה, האופוריה – זה בדיוק מה שהחומרים האלו עושים. קראתי ספר כי הייתי מרוכז? אולי – אבל כנראה בגלל ששצף האופטימיות גרם לי להרגיש שאני יכול. עברתי בחינה בגלל שהייתי מרוכז? ייתכן – אבל כנראה ששצף האופוריה גרם לי לשבת עוד שעה על התחת. 15 מ"ג ריטלין גרמו לי לקרוא חומר קריאה בשבת ולהתלהב מההרגשה בזכות הריכוז? כנראה שלא. אחרי כל כך הרבה ניסיונות תרופתיים הבנתי דבר אחד – אני מתקדם ואני מתפתח לא כי מצאתי תרופת פלא לריכוז. אני מתקדם ומתפתח כי מצאתי סם זול וחוקי.

אל דאגה חברים, לא צריך לצאת מגדריכם. בחרתי להציג זאת באור כה שלילי כדי להרים פה תמרור אזהרה. אין ספק שלריטלין יש השפעה מאוד חיובית עלי. אנשים קוראים לזה משקפיים, אחרים אומרים שזה מקל הליכה. כל אחד בוחר את הדרך שלו להציג את הסם שלו. אני יודע שאני ציני ושאני מצייר זאת כאילו אנחנו "נרקומנים". מנקודת מבט מסוימת זה בדיוק מה שאנחנו. אבל זו אותה נקודת המבט שתאמר אותו דבר על חולי שפעת שנוטלים אקמול, על מדוכאים שנוטלים פרוזאק ועל חולי סכרת שנוטלים אינסולין. אולי אנחנו לא נמצאים במצב סופני אבל רובנו נמצאים במצב הרבה יותר בעייתי מאשר אנשים שאינם סובלים מההפרעה. מה שרוב האנשים יכולים לעשות באופן שגרתי דורש מאיתנו הרבה יותר מאמצים ומשאבים. יש אנשים שיאמרו שאם כך הדברים צריכים להיות – אז תנו להם להיות (להוכיח שאנחנו עושים דברים כמו אנשים אחרים עם קצת יותר מאמץ מוציא אותנו חזקים יותר). יש אנשים שמתנגדים ואומרים כי נמאס להם להיות בתחרות כל החיים ולנסות להגיע למצב שאנשים נורמאליים נמצאים בו באופן טבעי. אז אני מתנצל אם בחרתי להציג את הסוגיה באור שאולי פגע באנשים שרואים בריטלין כמפלט – זו לא הייתה כוונתי. כמוכם, גם אני נוטל ריטלין. כמוכם, אני רואה איך החיים שלי משתפרים תחת ההשפעה. אתם כבר יכולים להסיק לבדק עד כמה אני שלם עם מה שאני עושה – אך אל תחשבו לרגע שאני מבקר אתכם. תאמינו או לא ( ), הזרקור כרגע מופנה אלי וזה הפנים שלי שאני נאלץ להתמודד מולם כל בוקר כשאני מזריק לעצמי בלגימה עוד כמה מיליגרמים של מתילפנידט. תאמינו לי, לא קל להיות בין שמים וארץ בעניין הזה. בכל אופן, אני מבטיח לבחור כיוון. מבטיח להחליט אם אהיה בעד או אנטי – בסופו של דבר.

 

כך או כך, זוהי פחות או יותר המסקנה שהגעתי אליה בשנה של ניסוי וטעייה. קשה לי להשלים עם הצורך בתרופות אך קשה לי להתמודד בלעדיהם. קשה לי לעשות דברים (אפילו לנסות) שאני חושב שדורשים ריכוז (עבודה, לימודים) מבלי לדעת שאני מגובה בתרופות. קשה לי עם התחושה שאני מתמכר להרגשה לאט לאט אך גם קשה לי עם הידיעה שהפתרון היחיד הוא ויתור. מה אתם יודעים? בשורה התחתונה קשה לי אבל זה לא חדש לי, זה לא חדש לאף אחד מאיתנו. השאלה היא אבל לא כמה קשה לנו ברגע נתון ואיך אנחנו מתמודדים עם זה – השאלה היא כמה קשה לנו באופן כללי אבל בכל זאת אנחנו ממשיכים לנוע הלאה (תודה לרוקי בלבואה). אחרי שכיסינו את זה, מבטיח עוד השבוע לפרסם את הפוסט האופטימי – זה שיבאר לאן הצלחתי להגיע עם כל התובנות וכל ההבנות. אולי אפילו אנסה לתת בו קצת טעמים טכניים (תרופות, מינונים, השפעות וכו').

תודה על ההקשבה

[למי ששאל את עצמו לפשר הכותרת - אני מניח שהיא תקבל משמעות יתרה בפוסט הבא. שעתיים של אופוריה במחיר של זומביות אימתנית בשאר שעות היממה]

Here comes the rain again
Falling on my head like a memory
Falling on my head like a new emotion
(Eurythmics – Here comes the rain again)

 

לפני מספר ימים החלטתי לבדוק משהו בחשבון הדוא"ל שמשויך לבלוג זה. לפתע ראיתי כי במהלך חמשת החודשים האחרונים, התקבלו כארבעה תגובות לפרסומים שלי. זה גרם לי להבין ש: א. הזנחתי את הבלוג; ב. קשה לי להתמיד במשהו בהיעדר פידבקים (ובוודאי פידבקים חיוביים). אז בקשר ל-"ב" זה היה די ברור. לא? אחרת מה זה בעצם להיות מופרע קשב וריכוז אם לא, בין היתר, להימנע מהתמדה בדברים גם אם לא מרצייה אקטיבית? בקשר ל-"א", לצערי זה תוצר ישיר של "ב". אתם, הקוראים הנאמנים (אם אתם עדיין קיימים), יודעים טוב מאוד עם מה מופרעי קשב וריכוז מתמודדים ביום יום (גם אם אתם לא סובלים מההפרעה, שהרי קראתם בהנאה מרובה את הבלוג). אז מצד אחד אני צריך להתמודד עם האכזבות והכשלונות היומיומיים, במרוצה אחר פתרון הקסם לבעיותיי. מצד שני אני צריך להתמודד עם בלוג, שאמור לתאר את רגשותי, אולם בהיעדר פידבקים הולמים – אני לא מרגיש שלם עם כתיבתו.

כך נוצר לו מעגל, ששואב אינרציה מהרצון לשתף אתכם (את העולם!) במה שעובר על מופרע קשב אנונימי אחד פשוט, אולם מתחכך כנגד גומי גס שמרכיביו הם "הפרעת קשב וריכוז" ותוצריה הישירים (חסור יכולת להתמיד, חיפוש אתגרים אינסופי [סוג של התמדה לא? ], אי-שקט וכו'). רוצה לומר בכל בליל המטאפורות לעיל, שאני מתנצל אם מישהו נרשם לבלוג (האם מישהו באמת נרשם?) וציפה לשמוע אודות החוויות של מי שהבטיח לשתף – אולם הפקיר אתכם לחסדי העולם הלא כל כך מושלם, ונמנע מלתת לכם את חוות הדעת שכה ציפיתם לקבל.

מעבר להתנצלות, אנצל פוסט זה לספר לכם קצת על ההתפתחויות של החודשים האחרונים. אני גם בטוח שתבינו למה קראתי לפוסט הזה בשמו הנוכחי, ומדוע פתחתי אותו בשיר הנעים של Eurythmics.

אם זכרוני אינו מטעני (ואכן, התעצלתי לגשת לפוסט האחרון שלי – מופרע או לא מופרע?!), הייתי במצב מאוד קודר כשהפסקתי לעדכן. נחלתי אכזבות קשות, וכבר התחלתי לפקפק בהימצאות ההפרעה או לחלופין ברצון לדעת על קיומה. הריטלין לא באמת עשה את מה שהיה אמור לעשות. אני לפחות הבנתי שאני לוקח ריטלין (בדיעבד כמובן) כי זה עושה אותי שמח יותר, מאושר יותר, "פעיל" יותר. למרות שייתכן מאוד כי הריטלין שיפר את יכולת הריכוז שלי, הבנתי בסופו של דבר שהוא מעלה את מצב הרוח; משרה תחושה "טובה", נעימה (לא להתבלבל רבותי. לא מדובר ב-HIGH או בתחושת סמים. למרות שאין לי באמת דרך לדעת – מאולם לא ניסיתי (; ). זו התקופה בערך שלאחר התייעצות קצרה עם פסיכיאטר, החלטתי לנסות את הסטרטרה. היו לי תקוות רבות לסטרטרה. כה רבות שחשבתי, עוד טרם ניסיתי, כי סוף סוף אוכל להתחיל את חיי האמיתיים! (נראה לי שכבר רשמתי משהו דבילי כזה באחד הפוסטים הראשונים, לא?).  אבל לצערי גם הסטרטרה נחלה כישלון. מדוע? אני לא באמת יודע. מצד אחד אני רוצה להאשים את עצמי – הרי הבנתי שהריטלין יותר תרם לתחושה הטובה שלי, להרגשה שאני "מרגיש טוב" מאשר לריכוז; על כן, בהיות הסטרטרה כימיקל אחר שאינו ממריץ (Stimulant) אין לצפות לתחושה כמו הריטלין. מצד שני, אני כמובן מעדיף להאשים את הסטרטרה, כתרופה שפשוט "לא מתאימה לי". הנה עברו להם כ-4 חודשים, בהם קיוותי נואשות כי הסטרטרה תאפשר לי לממש את הפוטנציאל "החבוי". ההתרסקות הייתה קשה, אבל הרבה יותר קל מאכזבות של העבר. הבנתי שצריך לאמץ אסטרטגיה חדשה. כמובן שלקח לי הרבה מאוד זמן להבין איזו אסטרטגיה, וכיצד אני מאמץ אותה – אבל ההבנה כי הפתרון לא בתרופות (ובטח שלא רק בתרופות) הייתה החשובה ביותר.

היו לי שבועות קשים מאוד לאחר הסטרטרה. לא ידעתי עם תחושת הדכדוך נובעת מחוסר שביעות רצון כללית, מהשפעות כלליות שעוברות עלי או מכיוון שאני פשוט חש אכזבה בלתי פוסקת מההפרעה המזופטת. חזרתי לריטלין, והתחלתי להשתמש בו בצורה "מושכלת". כמובן שכל הליכה לאוניברסיטה מחייבת שימוש בריטלין (LA או קונצרטה). כמובן שיום עבודה ארוך מחייב שימוש זהה. הסיבה? שילוב של כמה סיבות, כשאחת מהן היא הפסולה ביותר – "עירנות ושיפור מצב הרוח". שמתי לב שעם הריטלינים למינהם אני פשוט עושה את מה שאני צריך לעשות, ואני (לעזאזל) נהנה מזה! אם לא די בכך, תחת השפעת הריטלין יש לי רצון לעשות דברים, גם אם הם דברים שאני לא הכי מעוניין בהם. זו תחושה מדהימה. הבעיה? לדעת לשים את הגבול. לפני כמה ימים היה לי ויכוח פוליטי אם חבר. הוא שאל אותי מדוע ישראל לא מפגינה אזכריות קשה נגד מחבלים. מדוע למשל, לא עוטפים את גופותיהם בעור חזיר. תשובתי הייתה מהירה וחדה – "הגם אם הייתי מסכים שזה פתרון יעיל, וגם אם הוא באמת יוכח כמכחיד הטרור, שהרי שבשימוש באכזריות כהגדרתך, אנחנו נפר את כל אותם העקרונות החברתיים שהאנושות המערבית עמלה שנים על גבי שנים ביצירתם. אין לי בעיה לדרוך על עקרונות כאלו, אולם יש באפשרותך להעלים את הפחד המתחזק בי עקב ויתור על העקרונות? הפחד נובע לא מהחשש שאחרי שנוותר על העקרונות שלנו לא נוכל לחזור ולאמץ אותם – הפחד נובע מהחשש שאחרי שנוותר על העקרונות, כלל לא נרצה לשוב ולאמצם!". איך זה קשור? הבעיה במה שהריטלין עושה לי היא לא "חוסר יכולת לחזור אחורה, כי התרגלתי להרגשה והימנעות מהתרופה שוות ערך ללשכב במיטה כל היום", כי אם "היעדר רצון לאבד את ההרגשה שהריטלין משרה". לדעת שאני לוקח את התרופה, לדעת שזו לא המטרה, אולם במודע לאמץ אותה לחיכי ולוותר על העקרונות שהיו קיימים קודם לכן (והם? להימנע משימוש בתרופה למטרה שלא לשמה נועדה. בין היתר).

קצת ויתרתי על חלום קריאת הספרים היומית. אל תבינו לא נכון, אני עדיין מתכנן לקרוא ספרים – פשוט התשוקה שחשתי לכך תוך ידיעה שהטיפול התרופתי יסייע רבות, דעכה במקצת. אבל אין ספק שתחת הטיפול התרופתי (באם הוא רק משרה מצב רוח, או אפילו ריכוז), אני חווה שיפור. אני מאוד חושש מהימנעות מהטיפול התרופתי. אני שם לב שבלי ה-BOOST שאני מקבל מהריטלין, אני לא עושה כלום. אני מעדיף לא להתמקצע בנושאים שאני מתחיל ללמוד; אני מעדיף לדחות פעילויות; אני מעדיף לא לראות אנשים; אני מעדיף להתבודד; אני מעדיף לא לקרוא ספרים. אולם כרגע אני די בשלום בית עם עצמי, ועם השימוש בריטלין הרגיל. יש בזה את היתרונות הברורים לעין – היעדר בירוקרטיה אינסופית (ועכשיו שמשרד הבריאות אישר עד 90מ"ג ריטלין ליום ללא אישור מיוחד אז בכלל!), השתתפות הקופה, היכרות עם תופעות הלוואי של התרופה. החסרונות? אני עדיין לא יודע אם זה חסרונות, אולם כבר דשתי בכך מספיק.

זה פחות או יותר העדכון. האם הגעתי לתובנות חדשות? כבר פירטתי. האם הגעתי למצב מאוזן? כנראה שעדיין לא. האם אני קצת יותר שמח, מרוצה, רגוע? כנראה ש(קצת) כן. לפחות עכשיו אני כבר לא במרוץ אחר התרופה האחת שתעשה אותי בן אדם טוב יותר. מבטיח לכתוב פוסט נוסף בימים הקרובים על מה זה "להיות בן אדם טוב יותר", ולמה מופרע קשב וריכוז לא יכול להיסתמך רק על תרופות כדי לממש את עצמו. דגש על אמונה עצמית ועל הפרשנות הסובייקטיבית שלי (הקצת קיצונית למען האמת) למה באמת מסתתר מאחורי הסיווג האימתני – "מופרע קשב וריכוז".

תודה למי שעדיין קורא – ואל תשכחו, הפידבקים רק מוסיפים אינרציה לגלגל עכשיו, שקצת יותר נעים בחוץ; עכשיו שסוף סוף בא עלינו הגשם ושוטף מעט את האבק שמצטבר – אפשר לחייך סוף סוף, ולהיות שבעי רצון. גם אם אין באמת התקדמות משמעותית במטרה הכללית. לחייך – תמיד עושה טוב. גם ללא סיבה.

יש משהו שאני מאוד מואכזב ממנו. זה חוסר היכולת שלי להתמיד במשהו אם אני לא מקבל מספיק פידבקים לגביו (רעים וטובים כאחד). הבלוג הזה הרי לא מביא לי (הבן אדם שיושב מאחורי השם Justadhd) סיפוק סוציאלי כלשהו. שהרי גם אם אנשים קוראים אותו ואף מגיבים, הם אינם יודעים מי הכותב. אבל עצם הידיעה שמישהו קורא (ואם גם מגיב) עושה לי טוב. הבעיה היא בעצם הידיעה. אז אני כותב, ממלא את הבלוג בתוכן, ולא תמיד מקבל את הפידבק שאני כל כך חושק בו. זה מציק כי בשלב מסוים אני מרגיש שאני כותב לחינם. אחד הדברים שאני צריך לגרום לעצמי להבין שעצם הכתיבה כבר שוללת את האופציה של "כתיבה לחינם". עצם העובדה שאני משתף, ולו רק את עצמי ואת המרחב הקיברנטי "כמרחב", צריכה לגרום לי להבין שאין זה לחינם. אבל אני בן אדם, ואני חיי על היזונים חוזרים – אי קיומם מוריד מהמוטיבציה.

מזל שיש ריטלין להקפיץ אותה מחדש, אה?

הרבה זמן לא כתבתי. הפעם גם לא התחלתי בשיר. מאסתי בזה. זה גימיק נחמד, אבל לשבת ולחפש שירים (וגם לתרגם אותם!) – בחייכם. כל היופי בבלוג זה המהירות והפשטות של הכתיבה.

אז מה היה לנו שם? אני כבר לא זוכר איפה הפסקתי. בין זעם לכעס, בין דכדוך לחוסר שביעות רצון. הרבה לא השתנה. כלומר, השתנה – אבל לא הרבה. קיבלתי מרשם לאדרל למי שלא מכיר זאת תרופת האחות של ריטלין. משהו שנרקח בארה"ב לא מזמן, עדיין לא אושר בארץ, וטוענים שיש לו פחות תופעות לוואי – ויותר השפעה חיובית. ריטלין הרי משפיע רק על 70% ממופרעי הקשב והריכוז. מבטיח להרחיב על השפעות האדרל בפוסט נוסף.

רוצה לשתף אתכם אבל ברגוע הנעים שאני חווה בימים האחרונים. יהיה זה אדרל, ריטלין, קונצרטה. היום לקחתי מינון כלשהו. בעיקר כי אני אוהב לחוות את המוטיבציה והאופטימיות שהדבר נותן (כמו סמים, לא?). אני גם מנצל את רגעי הריכוז לקריאה, סידור, ארגון – גם אם מראש לא תכננתי לעשות את כל הדברים הללו. הינה, זה מאפשר לי לשבת סוף סוף ולכתוב משהו. אז לקחתי את עצמי לחוף מנדרין בת"א, איפה שיש את הצוק וכל הזוגות הצעירים ש.. אממ… אתם יודעים. זה היה שעת פוסט-צהרים, אז אין מה לדאוג. למעט מספר בודד של מתרחצים אמיצים המקום היה ריק. עמדתי על הצוק, בהיתי באופק. פיסקתי מעט את הרגליים, נשענתי קצת יותר קדימה (להכביד על שרירי הירך והברכיים), שילבתי ידיים מאחורי הגב ובהיתי.

השמש השוקעת. הזהב הנעים הזה של המים. הבריזה המעלפת והעדינה. עצמתי את עיני ולמשך למעלה מ-30 דקות השרתי את עצמי בעולם של דמיון. הרעש שבראש פסק. התנודתיות של הגוף התחלפה ברוגע שלו. השחור מול העיניים נשאר שחור. השקט. הדממה. משבי הרוח.

לא הגעתי לשום תובנה מיוחדת, אני גם לא חושב שעשיתי מדיטציה או משהו. אבל לראשונה בחיי מצאתי את עצמי עומד מול האופק, נותן לדאגות ולחששות עונש לעמוד בפינה, ומשליך את עצמי ליהבה של הרוח המלטפת. חצי שעה של חופש מוחלט.

איפה זה היה כל חיי?

היום, מישהו פרסם באחד מהפורומים הקשורים להפרעת הקשב והריכוז, סיפור אישי. חוויה מרגיזה אודות ניסיון לקנות את הדבר היחיד שיכול להחזיק אותנו, מופרעי הקשב והריכוז – בריכוז. הסיפור שלו הזכיר לי נשכחות, נשכחות שעדיין רובצות מעלי. נזכרתי בבלוג הישן שלי בישראבלוג, ונזכרתי גם שמעולם לא העברתי את אותו פוסט לכאן. אז הינה, חלון להתחלה. באותה לשון, באותם מילים, תיאור אחת החוויות הראשונות מאז גיליתי שאני מופרע קשב וריכוז.

And so I sent some men to fight,
And one came back at dead of night

Said he'd seen my enemy

Said he looked just like me

(James Blunt, Same Mistake)

רציתי להמשיך את רצף הסיפור, ולשתף אתכם בעוד מהחוויות שעיצבו אותי בתקופה האחרונה כחלק מגילוי ההפרעה (ומי שפספס את שלושת הפוסטים הראשונים, אמליץ לו לקרוא אותם לפני קריאת פוסט זה). רציתי לספר על החוויה הכימיקלית ועל ההסתכלות החברתית, אבל אני מרגיש שאני חייב לקטוע את הרצף הזה. אני חייב לקטוע את הרצף, כי בעודי מנסה לעצב ולכתוב את כל החוויות בצורה המובנות והברורה ביותר, אני מתעלם מדברים אחרים שאני חווה – ולדעתי זאת טעות. אז היום אשנה במקצת את אופי הבלוג, ואתן לכם תחושה של איך נראה יום ממוצע בתקופה האחרונה.

על הפרטים הטכניים של התרופות ארחיב בפוסט אחר, אבל ע"מ שתבינו את המצב שאני נמצא בו, אשתף עמכם מעט מהסוגיות האחרונות. כזכור לכם רשמו לי שלוש סוגי תרופות (המבוססות על אותו מרכיב פעיל): ריטלין, ריטלין LA או קונצרטה. את הדרך התחלתי עם קונצרטה. היא התרופה שעובדת הכי הרבה זמן (כ-12 שעות) והיא גם הכי מומלצת (למרות שהריטלין יותר ותיקה ממנה, ונמצאת בשימוש הרבה יותר זמן). את השימוש בקונצרטה רציתי להתחיל מיד עם קבלת המרשם מרופא המשפחה שלי. כשפניתי לבית המרקחת, נעצה בי הרוקחת והוציאה 10 כדורים של קונצרטה 36 מ"ג. שאלתי אותה מדוע "רק" 36 מ"ג? אני הרי צריך 90. הרוקחת לקחה את המרשם, התבוננה בשנית, וציינה – "במרשם של הפסיכיאטר רשום שאתה צריך 40, וזה לא נראה כמו 90. גם אם היה רשום 90, אין לי אפשרות כי משרד הבריאות אוסר עלינו לתת יותר מ-60". תחושת זעם מיידית אפפה את ראיתי קצרת-הטווח. "אז מה אני אמור לעשות עם זה?! ברור שרשום פה 90. כיצד אני משיג את האישור?!". הרוקחת טענה שאני אצטרך מרשם חדש מהפסיכיאטר (בו ברור מעל לכל ספק סביר שמדובר ב-90 מ"ג), ויחד עם כל הנתונים היא תעביר בקשה חריגה זו לאישור משרד הבריאות.

זוכרים שסיפרתי לכם את התחושה שהייתה לי ביום השבת ההוא, שלקחתי על פי שיקול דעתי האישית את שאריות הריטלין שהיו לי ממבחן TOVA? ההרגשה האלוהית של "הכל יכול"? (איך תזכרו, עדיין לא סיפרתי לכם. בקצרה: יום שבת לאחר מבחן ה-TOVA לקחתי את שאריות כדורי הריטלין שהיו לי במינון של המבחן. הייתה לי משימה לעשות, שכללה קריאה, ובפעם הראשונה בחיי הצלחתי להרגיש מה זה לקרוא, מבלי לסרוק את הטקסט או לקפוץ אחורה ולנסות לחפש קטעים שלא במודע פספסתי. הרגשה אלוהית של כל יכול!) כל כך רציתי את זה. כמו סם! כל יום התקשרתי לברר בבית המרקחת אם הגיע האישור. שלא תחשבו לרגע שאת כדורי ה-36 מ"ג לא לקחתי. רכשתי אותם והתחלתי לעשות בהם שימוש (בכל זאת, צריך להתחיל בהדרגה). הכדורים לא עשו יותר מדי שינוי בהתנהגות או בתחושה. קריאה הייתה פעולה רגילה לחלוטין, כמו שאני רגיל לקרוא (לסרוק את הטקסט יותר מאשר לקרוא אותו באמת). הרגשתי קצת פחות אימפולסיביות, קצת פחות היפראקטיביות. לא מעבר.

[תוספת] האישור שהרוקחת רצתה הוא טופס 29ג'. תופס אשר בעזרתו חורגים ממינון מאושר או מאשרים תרופה שאינה מאושרת ע"י משרד הבריאות. אתם צריכים להבין את המצב שלי. מצד אחד יש פסיכיאטר של מחון אבחון, אשר שולח אותי לדרכי עם מינונים כלשהם. אני כבר מרגיש טוב יותר עם עצמי, ועם ההפרעה. אני כבר רוצה לקחת את הכדורים, לראות איך זה משפיע! אז אני הולך לבית מרקחת רק כדי שיזלזלו באינטיליגנציה שלי (40 ול 90 – כלל לא תתכן קונצרטה של 40) ולאחר מכן אדחה ע"י דרישה לאישור כזה או אחר. הזעם גועש! [/תוספת]

כשלבסוף הגיע האישור, דהרתי לבית המרקחת לאסוף את שאר הכדורים (10 כדורי קונצרטה 54 מ"ג). התרגשתי. יום למחרת לקחתי כדור אחד של 54 מ"ג. בדומה ל-36 מ"ג, עדיין לא השתפרה יכולת הקריאה. אך הייתי קצת יותר רגוע, ופחות אימפולסיבי. יום למחרת החלטתי שאני חייב לקחת את כל ה-90 מ"ג. חייב לראות איך זה משפיע עלי. חייב להתחיל את חיי החדשים. חייב לראות שאני מסוגל להרבה יותר מאשר עכשיו. חייב לראות שאני מסוגל לקרוא, לבלוע ספרים. ללמוד עוד תואר אקדמאי, להתחיל את חיי המצליחים! תעלו לעצמכם חיוך על הפנים עכשיו, בשבילי. שאדע שהצלחתי לגרום לכם להרגיש כמה ציפייה יש לי. אך כגודל הציפייה, כך גם האכזבה. למעט ישיבה רגוע וחוסר אימפולסיביות, מינון ה-90 מ"ג לא שיפר הרבה מה-54. לקרוא עדיין לא יכלתי (עדיין העדפתי לסרוק את הטקסט, ולחזור חלילה לפסקאות שכנראה לא שמתי לב לקריאה בהם).

בימים שלאחר מכאן, החלטתי לנסות מינון ממוצע. שני כדורים של 36 מ"ג (ביחד 72). אני חייב לציין שהרגשתי קצת אחרת. הרגשתי כאילו ה-90 מ"ג היה חריג ועשה בדיוק את הפעולה ההפוכה. הרגשתי יותר קשוב ומרוכז עם 72 מ"ג, אבל עדיין לא הרגשתי את זה. לא הרגשתי את מה שהיה אז עם הריטלין, ביום שבת, שלאחר מבחן ה-TOVA. חשבתי לעצמי, אולי היה משהו שונה. לא ייתכן שכדור ריטלין ל-4 שעות עושה אותי יותר מרוכז ממינון קונצרטה שאמור לעבוד ל-12 שעות. משהו חסר לי. בפועל, את מה שהייתי צריך לעשות באותו יום שבת, הייתי צריך לסיים ליום שני מיד לאחריו. לעניות דעתי, התלוותה לפעולה עצמה תחושת "לחץ" ו"דוחק זמנים". זה ידוע שמופרעי קשב וריכוז פועלים הרבה יותר טוב בתחושת לחץ וחוסר זמן. אני כבר מתחיל לחשוב שריטלין היה יעיל רק בלמנוע ממני את ההיפראקטיביות – אבל את משימת הקריאה שהיה עלי לעשות עשיתי כי באמת הייתי תחת לחץ זמן. את מכירים את התחושה שהאסימון נופל, וצליל החבטה המתכתי שלו בתחתית מביא איתו תחושת חוסר אונים? אולי אתם גם מכירים שתחושת חוסר האונים מביאה איתה תחושת דכדוך ומרמור.

בואו נצייר יחדיו את המפה של דרכי האבודה לפי שעה: אני נמצא כשבועיים שלושה לאחר קבלת תוצאות האיבחון. אני מופרע קשב וריכוז. את הפסיכיאטר שאיבחן אותי יותר לא אראה. רופא המשפחה שלי לא יכול לעזור לי בעניין כי הוא לא פסיכיאטר (שלא לדבר על כך שכשהצגתי לו את תוצאות האיבחון הוא בהה בי והתפלא – "עכשיו אתה הולך לבדוק אם יש לך את ההפרעה? אחרי שעשית את כל הדברים שעשית בחיים?". התרגלתי לזלזול החברתי, אך זה לא נושא הפוסט ולא ארחיב). אין לי את מי לשאול לפי שעה, עד שלא אמצא פסיכיאטר שיוכל לעזור לי (עם עדיפות לפסיכיאטר שסובל בעצמו מההפרעה). האינטרנט יעיל אך אפקט המידע שלו יכול לגרום תופעות לוואי לא רצויות, עם החברים אעדיף לא לדבר על כך (לא כל שכן שאינם יכולים לעזור). יש לי מחסומים בירוקרטיים מול בית המרקחת ומשרד הבריאות. יש לי מחסומים חברתיים לא רצוניים עם אנשים שלא מבינים מה אומרת ההפרעה. יש לי מחסומי ידע וחוסר יכולת לקבל מידע על המינון הדרוש (אין לי עם מי להתדיין על המינון התרופתי וההשפעות של כל מינון). אני מרגיש כאילו אני ניצב מול שוקת שבורה, ממנה המוטיבציה נוטפת לאין מפריע.

עד שיפתר עניין ההתייעצות עם פסיכיאטר, החלטתי שאני חייב לנסות את הריטלין LA. אם קונצרטה לא עבד, אולי ריטלין LA דווקא יעבוד יותר טוב. לצערי הוא פעיל רק ל-8 שעות, אך זה עדיף מכלום אני מניח. את הריטלין LA לקחתי בוקר אחד, בציפייה שהוא יחזיק עד השעה 16:00-17:00. כשעה לאחר שלקחתי אותו הרגשתי רגוע, לא אימפולסיבי – לא הרגשתי צורך להניע ולהקפיץ את רגלי. אך מצד שני, הרגשתי תחושה של חוסר שקט (זה קצת סותר, אבל ההרגשה היא שילוב של אנטי-היפראקטיביות וחוסר שקט). לפתע התחלתי להרגיש כאילו אני "מתרגש". ממש פרפרים בבטן. בדקתי את הדופק, והוא היה תקין. בדקתי את לחץ הדם והוא היא תקין. לא הבנתי מה קורה לי. מצד אחד אני פחות תזזיתי, ומצד שני אני מתרגש כאילו זכיתי בלוטו. הלכתי למקום שקט, וניסיתי לקרוא. פעם נוספת, לא הצלחתי להתחקות אחר התחושה שהייתה לי באותו יום שבת. אך התחושה הייתה שהצלחתי להתרכז הרבה יותר טוב מאשר עם הקונצרטה. זה היה נחמד, זה היה יותר טוב, אבל זה עדיין לא היה מספיק. לא רק שזה לא היה מספיק, גם הרגשתי תחושות מאוד לא ברורות ברוב חלקי היום. פרפרים בבטן, תחושת לחץ זעירה וכו'. בסוף היום, קצת לאחר השעה שבה התרופה אמורה כבר להתפוגג, טיילתי לתומי במדשאות שליד והרהרתי…

במספר הימים האחרונים, אנשים רבים פנו אלי ואמרו לי שמשהו השתנה. אחת אמרה לי שאני נראה יותר "בטוח בעצמי, יותר יציב. פחות מסתתר מאחורי דברים. יותר פתוח. אולי יותר שמח ומרוצה". אחר אמר לי שאני נראה "שבוז משום מה, קצת חסר חיים". מישהי טענה שאני נראה "רגוע מדי". בעודי הולך ברחבי המדשאות, אני מהרהר במה שאנשים אומרים ובתחושות שלי עצמי. לפתע עולות לי תחושות הפחד שהיו בי לפני קבלת תוצאות האיבחון. הפחד מ"לוותר כי עכשיו יש סיבה", הפחד מ"להאשים את ההפרעה בכל פעם שיש משהו לא בסדר". הרי לא ייתכן שאני עצלן, אני רק "מופרע קשב וריכוז". הרי לא ייתכן שאני מאבד עניין כל כך מהר, אני רק "מופרע קשב וריכוז". הפחד הזה חזר והתחיל לגעוש בי. להבה שמרווה את צמאונה מדכדוך, מרמור, פחד וחששות צוברת תאוצה בתוך כלוב הצלעות והיא גוברת מרגע לרגע. פתאום אני מבין שאני מפטם את עצמי בכימיקלים. פתאום אני מרגיש שכדי להגיע למה שאני רוצה להגיע אני צריך לחיות עם הוראת קבע בבית מרקחת ובליעת כדורים יומית. להסתיר את עצמי האמיתי מהחברה, ולהעלים את האני הישן תחת מעטה של מטילפנידט כלואוריד. להחביא את מי שאני כדי שאנשים לא ידעו, ולהבין שמעתה והלאה אני צריך להעמיס על מוחי ממריצים מלאכותיים כדי לתפקד כמו בן אדם. אז, כמו תער חד שחותך בבשר החי, אני בכלל מבין שהרווית המוח בממריצים מלאכותיים כלל לא הביאה אותי למצב שבגללו אני מדוכדך. הרי אני אחרי קונצרטה וריטלין LA, ועדיין מרגיש שחסר משהו. אני מבין שלעולם לא אהיה אדם רגיל, נטול הפרעה. גם הכימיקלים, נגמרים בסופו של יום, ואני חוזר לאותה שלולית עכורה. עכשיו נכנסת התחושה שאין לי עם מי להיוועץ, ואין את מי לשאול. גם אם היה את מי לשאול, הרי כל אדם מגיב אחרת ושונה ממשנהו, ועל כן זה גם פחות רלוונטי. להבת הפחד, החששות, הדכדוך והמרמור מקבל תוספת של יאוש ותסכול.

במשך למעלה משלושה שבועות, בהם התחלתי איבחון אשר ממנו ציפיתי רק להתעלות, גיליתי שלא התעלתי. התקפי זעם רק התגברו, כי לדעתי התחלתי לפתח תלות פסיכולוגית בכימיקלים. להיות מישהו יותר טוב אני לא יכול להיות כי הכימיקלים לא עוזרים כמו שציפיתי. החברה סביבי צודקת. באמת הפכתי לאדם אחר. אולי עייף יותר, אולי רגוע יותר. לדעתי הפכתי לאדם רייקני יותר. אני מחביא את היפראקטיביות כדי להראות יציבות. אני מחביא את האימפולסיביות כדי להציג שיקול דעת. אני מחביא את עצמי כדי להציג בן אדם נורמלי. אבל ככל שאני מתאמצץ יותר, אני רק מתדרדר יותר. ככל שאני מנסה יותר, אני רק נבלם יותר. ניסיתם פעם לתת גז על ניוטרל? לכמה טורים הגעתם? 3000? 4000? יש אנשים שאומרים שכשמגיעים לפס האדום (6000-8000) המנוע יכול להתפוצץ. אז בפעם הבאה שאתם נכנסים לרכב שלכם ואתם מכניסים גז, תחשבו שיש איזה מופרע אחד, שכנראה לעולם לא יוכל לצאת מהילוך ניוטרל, וכרגע הוא כבר מפרפר בסביבות ה-8500 טור.

יש חומות אבן, שאותן מפילים עם כדור ברזל. יש חומות ברזל, שאותן מפילים עם לבה מותכת. יש חומות נפשיות, שאותן אי אפשר להפיל. עד שאבין זאת, אמשיך להיחבט בהן פעם, אחר פעם, אחר פעם. כמו שוולברין אמר כשנשאל על המתכות הקופצות מפרקי אצבעותיו – "כן, זה כואב כל פעם מחדש".

איך הם בכלל מעיזים, כל אותם חסרי הידע, להכניס לשם הקבוצתי שלהם, את המושג "מדע", או בלעז "סיינס". כן כן, אותם "סיינטולוגים", ובלעז Scientology. טוב זה קצת מרחיק לכת להגיד שהמושג Science שגור בשם הזה – אך המבנה דומה, והתוכן; התוכן הוא כל כך שונה.

שבוע שעבר ביקרתי בדיזינגוף סנטר, חיפשתי איזה כלי נגינה. לפתע, עיני ננעלו על חלון ראווה ובו עשרות, מאות! של ספרים שובי עין ונפש. כריכה עבה, עליה הר געש מתפרץ מרהיב ביופיו. צבעים חמים, חדים, עמוקים. לבה מתפרצת, אבני אלגביש מתעופפות ואדמה חרוכה ושסועה. הכותרת ושם הסופר כלל לא עלו בעיני רוחי – רק הרקע המרהיב הזה. אמרתי לעצמי – "אני חייב לקרוא את הספר הזה!". לא משנה על מה הוא, לא משנה ע"י מי נכתב, מה זה בכלל מעניין מי ממליץ – תראו את העטיפה המהודרת, המבריקה, התוססת! זה הספר שאני רוצה!

"שלום! יש לך אולי מספר דקות לאבחון קצר?" בקע קול נשי מדלת החנות הזו. כלל לא הבחנתי שהחנות פתוחה. כלל לא הבחנתי שהיא מאוכלסת. ההר געש הנוצץ הזה שבה אותי וניתק אותי מהמציאות. כלל לא שמתי לב שבכל החנות הזו יש מאות של ספרים, וכולם הם בעצם, אותו ספר. אותה עטיפה מרהיבה וגועשת, עמוסת צבעים! איזה יופי! איזה הדר! "ברור שיש לי מספר דקות!". האבחון לא עניין אותי, זה הספר שרציתי!

במשהו שלקח בין 5 ל-10 דקות, הופתעתי לגלות שנתבקשתי לאחוז בשתי פחיות מתכת, המחוברת בכבל למכשיר שנראה קצת כמו מד זרם חשמלי. היא ניסתה להסביר לי שלכל אדם יש מתחים, ובמספר שאלות פשוטות אפשר לעלות עליהם. המתח יתבטא בתנודות על המכשיר, כתוצאה מאחיזתי בפחיות. התרגשתי! לא מהפחיות נו באמת! מהספר! תראו איזו עטיפה מקסימה! אני חייב את הספר הזה!

"יש לך איזו דמות בחיים שגורמת לך לחוש שלא בטוב?" – עוד טרם עכלתי את השאלה המחט במד הזרם זינקה בעשרות מונים. עיניה של המתשאלת ברקו ולרגע חשתי כי הן יותר נוצצות מהעטיפה הנהדרת של הספר. "אתה רואה?? על מי חשבת! תהיה כנה!" – על מי כבר חשבתי? אני עדיין מדמיין את העטיפה הנוצצת של הספר, על מי כבר הספקתי לחשוב? היא נתנה לי מבט של "אני יודעת שאתה מסתיר ממני מידע" ועברה לשאלה הבאה: "יש לך משהו שמציק לך בעבודה?". בשנית המחט של המד הזרם זינקה בעשרות מונים, ועיני המתשאלת ברקו כמעט כמו בשאלה הקודמת. "ברור שיש לי דברים שמציקים לי בעבודה, למי לא? למה זה לא סביר?"; היא לא באמת ידעה להשיב על השאלה, פשוט שמחה שיש לי "מתח" בחיים. אז החלטתי לשאול אותה שאלה: "האם לך יש מתח בחיים?" ותנחשו מה קרה. נכון. המחט זינקה בעשרות מונים! למי שעדיין לא קלט את הטריק, המחט לא מגיבה "למתח בחיים" (מחט קסם עלאק). המחט מגיבה לכל שינוי פיזיולוגי בדופק [שמן הסתם, מתרחש ברגע שיש לנו ציפייה לשמוע שאלה כל כך מרחיקת לכת ואנו מתרגשים לקרתה. מעניין כיצד הייתי מגיב על ריטלין]). בינתיים, היא שינתה פאזה והחלה לדבר איתי על הספר בעל העטיפה המקסימה.

שמו: דיאנטיקה. הכותב: רון ל. האברד. התיאור שלה של הספר מדהים! איך הספר משנה חיים, איך הוא משנה תפיסות! איך האדם יכול להפוך את עורו! קצת גרנדיוזי לא? אבל זה היה נשמע מעניין. אודה. אבל ברגע שכבר הבנתי על מה הספר, ואין הוא שונה מכל קודמיו (בעניין ה"טיהור העצמי" או Whatever), החלטתי שאני כבר לא כל כך נמשך לעטיפה המהממת והגיע הזמן לחזור לחפש את כלי הנגינה. "אבל רגע. תחזיק את הספר. תרגיש אותו". מה זאת אומרת? מה את מצפה שיקרה? שהר הגעש ימלא ידיי בלבה רותכת? מה כבר יכול לקרות? אני מחזיר לה את הספר, אין לי כבר עניין בו. "חכה! תרגיש כמה לספר יש השפעה עליך. אני רוצה שתקח אותו, מה כבר יש לך להפסיד הא? במקרה הכי גרוע הפסדת 100 שקל, במקרה הכי טוב הרווחת חיים חדשים!". אה באמת? הבנתי. אז אולי כבר אלך לעשות בדיקה השוללת קיום של צפדת הביבים הקלאסית? או שמא מבחן פיזיולוגי להישנות אבעבועות שחורות? אז מה אם זה פג מן העולם! הרי הבדיקה רק תעלה לי 100 שקל (או שכנראה יותר) ובמקרה הכי טוב הרווחתי חיים! אויה, הסימבוליות הדרמטית שמעכרים נותנים למרכולתם.

כשקמתי לעזוב, הוצא לי ע"י אותה גברת נכבדה "מחקר" (לטענתה כמובן) שנעשה ע"י "הארגון לזכויות האדם הבינלאומי" (אל תכנסו לפאניקה, אני אחסוך לכם את זה – זה לא ארגון בינלאומי רציני. זאת חרטא מסחרית). חשבתי לעצמי, זה יכול להיות מעניין. בעודי מדפדף בין עמודי "המחקר" אני מגלה תמונות זוועתיות ונוראיות של מעשי Lobotomy וטיפולים פסיכיאטרים זוועתיים נוספים אשר כבר חלפו מן העולם. ה"מחקר" טוען כיצד הפסיכיאטריה משמידה את הכשרונות של אמנים. אז התחלתי לחפש נתונים. קצת אמפיריקה אתם יודעים. כמות נבדקים, פלצבו, שנות המחקר, עובדות, רקע, כותרת! משהו! כלום. למעט נתון מעניין אודות משהו שקרה ב-1962, ה"מחקר" הזה הוא לא יותר מאשר חוברת צהובה של בליל תעמולתי. אבל רק לפתע, קלטו עיני את אשר התחלתי לחשוש ממנו. רון ל. האברד, סיינטולוג.

סיינטולוג?! נכון! זה הליצן שהמציא את הכת המעוותת הזו! כל האסימונים שנפלו בדרך נתקעו באמצע הושת, ורק עם קריאת המושג "סיינטולוג" נפלו כולם ככולם בבום אחד גדול אל הקיבה. הבנתי מה הפריע לי ב-10 דקות האחרונות. 10 דקות מבוזבזות לחלוטין מחיי, שאיש לא יחזיר לי, ובוזבזו על קומץ אנשים סורר. קומץ אנשים אשר ע"י מניפולציות במוחו של אדם פשוט – עושים הון עתק. אם חשקה נפשיכם לקרוא קצת על סיינטולוגיה הינה הערך בויקיפדיה (וגם בעברית). קצת חיפוש בגוגל על מה זה ואיך זה מעוות את התפישה האנושית יגרמו לכם להבין מדוע אנשים ברי-דעת מתעבים את הדבר הזה. מדוע אני אישית שונא את הסיינטולוגיה זה כבר מושא לבלוג (ושאיש לא ינסה להגיד שאני שוגה כי יש בסיינטולוגיה דברים נכונים! גם לפיברגלאס יש שימושים חיוביים אבל הוא עדיין מסרטן (;  ).

אחת התגובות שהתקבלה כאן בבלוג לא מזמן, היא של בחורה אשר המליצה לי לקרוא בלוג של מופרעת קשב וריכוז אחרת. זה היה בתגובה לבלוג "לבדי ובגפי". קראתי את מה שנכתב, ואין לי מילים לאתר למעט המלצות לקריאה, אתם בהחלט מוזמנים (לינק).

(בעצם כל הסיבה שכתבתי את הבלוג היום היא לתת במה לתגובה הזו – על כן אני בהחלט ממליץ לקרוא)

זה המסע שלי, אחרי הכוכב הזה,
גם אם נגמרה התקווה, ואף רחוק ככל שיהיה;
להילחם למען הצדק ללא הרף ודי,
להיות מוכן לצעוד למעמקי השאול בעבור מטרה נעלה;
(אנדי וויליאמס, החלום שאינו אפשרי)

לפני כשבוע אימי הראתה לי כתבה באחד מהעיתונים המוכרים, הקשורה להפרעת הקשב והריכוז. הכתבה נכתבה אודות אדם בשם ד"ר אמנון גימפל, מופרע קשב וריכוז בעצמו, אב לילד המופרע קשב וריכוז. ד"ר גימפל הוא פסיכיאטר ונוירולוג אשר סיים את לימודיו בבית ספר לרפואה בארה"ב (לאחר שציוני הבגרות שלו היו מספיקים לקבל תעודה אך נמוכים בהרבה מסף הדרישות לבתי ספר לרפואה בארץ). בכתבה הזו סיפר ד"ר גימפל על ההתמודדות האישית שלו (בקצרה!) ועל העבודה היומיומית שלו, אך חשוב יותר – המסר אותו הוא רוצה להעביר על הפרעת קשב וירוכז. מסר גרנדיוזי, בומבסטי ומשמעותי: ניתן לרפא הפרעת קשב וריכוז לחלוטין ולהימנע משימוש בתרופות. קראתי בעיון את הכתבה וניסיתי לעמוד על אדני היסוד שד"ר גימפל הציג. הוא בעיקר הסביר שחשוב לפתח את המוח ולהבין שהפתרון טמון בדיוק באיבר זה. הוא נתן תיאור קל על ההפרעה, ועל מהות השיטה שלו. נתן דוגמה או שתיים, ואף המלצה לספר שלו שיצא זה עתה (ומתאר בדיוק את הפתרונות הללו!). אבל יותר מכך נתן ד"ר גימפל (לי לפחות) השראה ורצון להעמיק. זה משמעותי, מכיוון שאני לרוב פוסל דעות אחרות באופן נחרץ ומיידי (מופרע קשב וריכוז, לא?) בעיקר כשהן "שוללות" שימוש בתרופות והמצאת טיפולי פלא המעלימים לחלוטין את ההפרעה הזו. אז ד"ר גימפל אינו טוען לפתרון פלא, ובטח שלא שולל את השימוש בתרופות, ולכן ביקשתי מאימי (אשר מבקרת לרוב בחנויות ספרים) לקנות לי את הספר לכשיזדמן לה.

אימי האהובה, תוך יומיים ובהפתעה מוחלטת (שכן לא ציפיתי לראות את הספר בקרוב, משום מה כלל לא חשבתי עליו) הציגה לי את הספר. כריכה ירוקה, כ-200 עמודים, עיצוב גרפי קלוקל ושילוב כושל של צבעים על העטיפה (אני "מזלזל" בכריכה מכיוון שאני מציג את המגרעות שלי – אני לרוב לא בוחר ספר אם כריכתו אינה שובה את עיני הפלאשופיליות. אם כריכת ספר חסרת צבעים צועקים, ציור פנטזיונרי מקסים וכמה אובייקטים שובי עין אני לרוב לא מתעניין בתוכן). שמו של הספר "אימון מוחי לריפוי הפרעת קשב וריכוז", נכתב ע"י ד"ר אמנון גימפל בשיתוף עם אישתו. אז החלטתי לקרוא את הספר, ולראות מה היא גישתו של ד"ר גימפל.

הפוגה קלה

אתם צריכים להבין שניצלתי הזדמנות פז זו להתחיל את כל נושא הטיפול התרופתי מהתחלה. לקחתי מחברת, ציירתי בה טבלאות, והחלטתי לבדוק את מינוני הריטלין הבסיסי (לא קונצרטה, לא LA) ע"מ להגיע לערך הריצוי והטוב ביותר עבורי. 4 ימים, בהם התחלתי מ-25 מ"ג וכל יום העלתי 5 מ"ג עד 40מ"ג. דבר אחד אני יכול להגיד שהיה מיוחס לכל המינונים – לאחר שעתיים של קריאה (אבל שעתיים איכותיות!!) איפשהו נשברתי. אני לא יודע אם זה כי עייפתי את מוחי בשטף מידע או לחלופין התרופה לא משפיעה עלי יותר משעתיים, אבל נשברתי. דחפים פיזיים (רצון להזיז גפיים), דחפים מנטליים (התפזרות לדאגות וחששות שלא הפריעו לי במהלך השעתיים), רצון לעשות דברים אחרים – גרמו לי לנטוש את הספר ולחכות למינון הבא.

-

את ספרו של ד"ר גימפל סיימתי ב-4 ימים. בחישוב מהיר זה אומר 50 עמודים ליום. זה אומנם ספר פשוט, עם גודל עמודים סטנדרטי ולא עמוס, אבל בעבורי זה שינוי משמועתי. מעולם לא הצלחתי לקרוא ספר בעיון, עם חוט מחשבה רציף יחסית ועוד ב-4 ימים. הפעם היחידה שדבר דומה קרה היה שרציתי לסיים ספר באנגלית (שפה שעימה אני מסתדר לא רע) בשלושה ימים ואף הצלחתי (למרות שאת רובו לא הבנתי, חוט המחשבה מעולם לא נשמר מתוח, והרבה מאוד פיסקאות נבלעו ונשכחו בתהום הנשייה הלא מרוכזת שלי). הצלחתי להוציא תובנות, לשמור כאמור על קו רציף יחסית, ואף להנות מהספר ומהקריאה בו. אז אתן לכם קצת תיאור על הספר, ומה טוען ד"ר גימפל ואף המלצה לרכוש אותו (את הספר, לא את אמנון). חשוב להבין כי הספר מיועד להורים לילדים עם הפרעות קשב וריכוז, אך יש פה גם 2-3 פרקים המתייחסים למתבגרים ולבוגרים (ואף לחיי נישואין, מין, עבודה וכו').

חוט השני: ד"ר גימפל דואג להבהיר באופן קבוע, לכל אורך הספר, כי הפרעת הקשב והריכוז הינה הפרעה ביולוגית קוגניטיבית, ואינה הפרעה התנהגותית. הוא דואג לציין כי מופרע קשב וריכוז אינו מבצע משימותיו (כהלכה, או בכלל) לא מהסיבה שהוא עצלן/לא רוצה/עושה דווקא אלא מכיוון שהוא פשוט לא יכול והוא חסר הכלים הקוניטיביים (=אמא, את רואה שאני לא עושה לך דווקא כשאני שוכח כלים במדיח?). עוד מבהיר ד"ר גימפל כי בהפרעה הזו ניתן לטפל, עדיף כמה שיותר מוקדם, ולדעת שהמצב לא "מוחלט" וסופי.

גישתו של ד"ר גימפל: על מנת לטפל ביכולות הקוגניטיביות, אדם צריך לאמן את עצמו לרמה שמוחו מצליח להתמודד עם דברים ע"י פיתוחו הפיזיולוגי. ד"ר גימפל מציג עמדה (שאני חשבתי עד היום שאינה נכונה) אשר טוענת כי המוח אינו מפסיק להתפתח ולייצר קשרים נויורולוגיים. ההפך הוא הנכון, גם לאחר גיל 18 המוח ממשיך להפתחת (אומנם בקצב איטי יותר) אם וכאשר מפתחים אותו (קשרים נוירולוגים נוצרים ע"י אימון המוח בפעולות הדורשות הפעלתו. אימון חוזר ונישנה של סודוקו למשל, יגרום לכם לפתור מהר יותר, נכון יותר ובפשטות יותר). ד"ר גימפל רואה קשר מהותי בין תפקודי המוח השונים (ריכוז, זיכרון, קשב, יכולת אנליטית) לבין אימונו השוטף ע"י פעולות מסוימות.

הפרעת הקשב והריכוז: במהלך כל הספר ד"ר גימפל נותן תיאורים שונים להפרעה (רובם שטחיים לטובת אי התעמקות שלא לצורך) אך לבסוף נותן את התיאור המושלם. הפרעה הקשב והריכוז נגרמת כתוצאה מקליטה ירודה של מוליכים עצביים בין עצבים שונים. עצבים במוח אינם מוחברים אחד לשני, והם מופרדים ע"י מרחב סינפסי (שם מפוצץ אה?) מיקרוסקופי, בו "קופצים" מוליכים עצביים מעצב אחד לשני (נסו לחשוב על מוליכי טסלה – בהם "ברקים" [או בעצם אלקטרונים] קופצים מהאנודה לקטודה [סליחה...]).

כשהמוח מנתח משהו, מוליכים עצביים נעים בין העצבים השונים לטובת העברת מסרים חשמליים. בחלק הרלוונטי לקשב ולריכוז במוח, שחרור המוליך העצבי דופאמין אמור להתחיל את ה"קפיצה" המדוברת. לאחר שסמיים את תפקידו, הדופאמין צריך לשוב חזרה למאגר ממנו יצא. הוא חוזר חזרה ע"י רכיב נוסף הנקרה מולקולת העברה, אשר תפקידה להחזיר את הדופאמין כאמור. הפרעת הקשב והריכוז נובעת מהיווצרות יתר של מולקולת העברה, אשר מחזירה דופאמין חזרה למאגריו עוד טרם נקלט המסר בצד השני! אז דמיינו לעצמכם נהר שוצף אשר בקצהו אגם. משאבת מים מחזירה מים לתחילת הנהר (לצורך שמירה על זרימה) אך לוקחת יותר מדי מים חזרה. כמות המים שתגיע לאגם מצומצמת וקטנה. ככל שהמשאבה תיקח יותר מים, כך יגיעו פחות מים לאגם.

(שימו לב כיצד המוליכים העצביים הם המעבירים את המסר בין האקסון לדנדריט [פחות או יותר כמו אנודה וקטודה] ע"י קפיצה במרחב הסינפסי. במקרה הנ"ל, אנזים מיוחד משמיד את המוליך העצבי עם סיום תפקידו)

הפתרונות המוכרים: ד"ר גימפל אינו שולל את השימוש בתרופות. להפך, הוא תומך בהם. אך הוא רוצה שנבין כי אלו תרופות זמניות, שאינן מספקת פיתרון ביולוגי ו/או שינוי קבוע במוח. לאחר תום ההשפעה התרופה נעלמת, המוח חוזר להיות לא קשוב ולא מרוכז. הוא מסביר כי פעולת הריטלין היא להמעיט בכמות מולקולת ההעברה (כך שיותר דופאמין נקלט בעצב השני, והמסר החשמלי גובר). כאשר הריטלין מפסיק להשפיע, המוח חוזר לייצר את הכמות המופרזת של מולקולת ההעברה ופחות דופאמין נקלט. הפתרון הזה הוא תקין, הוא מקובל כבר 50 שנה. הוא פתרון בטוח, הוא פתרון יישים. הבעיה היא שהוא פתרון לכל החיים, המחייב צריכת תרופות (הוצאות כלכליות מן הסתם, ביקורי רופא ייחודיים, מעקב שוטף), אינו גורם לשינוי במבנה המוח ומחייב את "התלות" בתרופות (תלות שנוצרת כשרוצים לממשל את הפוטנציאל בעזרת התרופות כמובן).

הפתרונות המוצעים: ד"ר גימפל מבין את החשיבות של השימוש התרופתי, ואף מצדד בו. הוא טוען אבל שבעזרת אימון המוח לפי שיטותיו, הצורך בתרופות יפחת ולבסוף כלל לא יהיה בהם צורך. פתרונותיו מתייחסים לשני צדדים עקרוניים: הבנה של הדרך לפתרון בעיות, ואימון המוח. הדרך הראשונה מתייחסת לדרך שבה הורים וילדים צריכים לפתור בעיות. הבנה, הכרה, איזון וכו' הם אבני דרך חשובות בניסיון להגיע לפיתרון וליישמו. ילד מופרע קשב וריכוז דורש הרבה יותר תשומת לב, והתנהלות שונה מילד שאינו מופרע קשב וריכוז. סף התסכול הנמוך, הכעס הרב, חוסר היכולת לווסת רגשות ולהתפרץ בצורה שאינה מידתית – כולם ככולם מחייבים התמודדות שונה, וד"ר גימפל מנסה להסביר זאת. הדרך השניה (שצריכה לבוא בד בבד עם הראשונה) מדברת על אימון המוח. אימון המוח מתבצע ע"י פעולות אנליטיות ואף פיזיולוגיות לטובת יצירת קשרים חדשים בראש. לימוד שפה, פתרון תרגילים מתמטיים, הגברת הקשר הויזואלי-תפיסתי, הגברת אוצר מילים, הכרה בתפיסות שונות הם צד אחד של המטבע. אימון פיזי (כושר), פעולות אירוביות, אימון איזון (יוגה למשל) הם הצד השני של המטבע. בעזרת אימון המוח אפשר לפתח קשרים חדשים, ישר יאפשרו בעתיד להתגבר על הפרעת הקשב והריכוז.

סיכום: ד"ר גימפל ריאלי, ובתוך כך הוא מציג נתונים אמפיריים סטיסטיים לכל אורך הספר. הוא מבהיר את ההשפעות ואת דרכי ההתמודדות עם ההפרעה. הוא מנסה ליצור סדר בבלאגן (תרתי משמע – בעיקר בבלאגן של מופרע קשב וריכוז בפן היומיומי) בקרב כל הצדדים הרלוונטיים. הוא נותן כלים מעשיים קצרי טווח וארוכי טווח להתמודדות עם ההפרעה, וטוען להכחדתה לחלוטין – ע"י כוח רצון ואימונים. הוא מבהיר שהדבר לוקח זמן, ושיפור יכול שיתקבל רק כעבור מספר חודשים. הוא מכיר בחשיבות הבלתי מעוררת של פעילות גופנית ופעילות מוחית. הוא מכיר בחשיבות הנחרצת של קשר תקין ויכולת בין אישית בתוך חוג המשפחה והאנשים הרלוונטים לאדם המופרע קשב וריכוז. הוא נותן תצפית אישית כמופרע קשב וריכוז ומבהיר כיצד ניתן, בעזרת כלים ביתיים פשוטים, למגר את התופעה.

אני אישית קיבלתי תובנות רבות מהספר, שמחתי לקרוא הרבה מאוד דברים עימם הזדהתי (בקרב ילדים שהיו בטיפול אצל ד"ר גימפל). שמחתי לשמוע על מבוגרים כמותי אשר סיפרו לד"ר גימפל סיפור חיים דומה. שמחתי לשמוע שיש פתרונות מעשיים לבעיה וניסיונות להתמודד איתה. הספר נתן לי השראה ונתן לי כוח לחפש פתרונות נוספים מעבר לריטלין. מן הסתם, יש דברים בספר שאתחיל ליישם כבר עתה (חצי שעה של פתרון חידות בנוסח סודוקו, תשחצים, משחקי זיכרון וכו'; חצי שעה של אימון איזון כמו יוגה; שעה של אימון גופני כולל אירובי; מן הסתם, חלוקה לימים לפי העומס).

ממליץ בחום על הספר, ומדגיש שהספר עצמו יועד להורים לילדים ולמתבגרים – אך יש בו חלקים רלוונטים למבוגרים עצמם, ובטח שכמכלול – הספר שופף אור רב על ההפרעה וממומלץ לכל מי שמתעסק עם הפרעת הקשב והריכוז (ההורה המודאג והמופרע הסביר (; ).

תוספת קלה: בתוכנית "המילה האחרונה" של גלי צה"ל, אברי גלעד חווה דעתו על נושאים רבים. באחד הפוסטים העבר (לינק) כבר פירסמתי שיחה שלו בה הוא מספר על הפרעת הקשב והריכוז שלו, ועל הצידוד בשימוש בריטלין. בתוכנית של היום (אנסה להשיג הקלטה) מספר אברי על מחקר שעולה בקנה אחד עם שיטתו של ד"ר גימפל. בארה"ב, מחקר חדש מציג קשר ישיר בין פעילות גופנית יומית של ילדים, לבין הפחתה בסימפטומים של הפרעת קשב וריכוז והפחתת אימפולסיביות/היפר אקטיביות. בהחלט מעניין

מסביבי הרבה פנים מוכרות,
מקומות חסרי ערך, פנים מותשות,
משקימים קום למרוצים היומיומיים.
נעים לשומקום, נעים למקום שאינו קיים.
דמעותיהם ממלאות את משקפייהם,
ללא הבעה, ללא הבעה.
אחביא את ראשי, רוצה להטביע את ייגוני,
אין מחר, אין מחר.

ואני מוצא זאת קצת מצחיק,
אני גם מוצא זאת קצת נוגה,
כי החלומות בהם אני גוסס,
אלו החלומות בהם אני גואה.
מוצא שקשה לי זאת לספר,
מוצא שקשה לי זאת לקבל,
כשאנשים רצים במעגלים,
זה עולם מאוד, מאוד מטורף.
(גארי ג'ולס – עולם מטורף)

כל פעם שאני כותב כאן ערך חדש, באם זה משהו ישיר להפרעת הקשב הריכוז או משהו קצת עקיף (כמו סיפורי אולמפיאדה), אני תמיד אומר לעצמי בליבי – "הפעם אכתוב את זה מנקודת מבט חיובית. הפעם אעשה כל שביכולתי לתת קצת נופך חיובי ונעים לבלוג, ולא רק לספר על המדרון החלקלק". אבל לא משנה כמה אני מתאמץ, תמיד בדיעבד אני מבין שעם כל הניסיונות, יוצא לי בסופו של דבר קטע מהול בעצב מסוים. אני תמיד מנסה להבין מהיכן זה בא. אני תמיד מנסה להבין למה אני עצוב כל כך, למה אני אוגר בתוכי רגשות כל כך לא טובים. נכון שאני בן אדם, נכון שיש לי רגשות (ואולי אפילו קצת יותר רגישים וחשופים לפגיעה מאדם שאינו מופרע קשב וריכוז), אבל לא ייתכן שאת היומיום שלי אני אעביר בחשיבה מלאה על כל ספקטרום הרגשות שלי. מהצד הכחול והשמח לצד האדום והכואב. אז לפעמים אני מוצא את עצמי מרוצה מהעבודה שלי, מהחיים שלי, מהחברים שלי, מדפוס ההתנהגות שלי. מנגד, אני גם מוצא את עצמי באותה מידה לפחות (ולרוב אפילו יותר) מדוכא מסגנון החיים שלי, מהתנאים בעבודה שלי ומאוזלת היד של חברי. במהלך השנים חיפשתי דרכים אינטואיטיביות להתמודד עם בעיות (כשלא מודעים לכך שיש בעיה, אבל יש לה תוצאות והשלכות – מנסים להתמודד איתם גם אם לא מודעים לקיומה). כשראיתי שדפוס ההתנהגות הילדותי הלא מרוסן שלי (כחלק מהתבגרות איטית – בדיעבד, עקב ההפרעה) משפיע על חיי החברה שלי, אימצתי דפוס אחר. התחלתי להקשיב לאנשים יותר מאשר לחשוף את עצמי בפניהם. התחלתי להאזין, לשמוע, להטמיע. בצורה אינטואיטיבית הבנתי שאנשים אוהבים לספר את מה שעובר עליהם, הם אוהבים לדעת שיש מישהו שמקשיב ומעל על הכל, הם נהנים לראות שיש רגש סימפטיה מחבק ומשדר חום שבסופו של יום יאמר להם – "כן, אני מבין" (ובתת מודע גם יאמר – "ואני כאן בשבילך"). אז גם אם לא הבנתי למה זה, אישיותי פשוט אימצה את הגישה הזו. כך יצרתי לעצמי מעגלי חברים רבים, גדולים ואף לא קשורים. מאדם בודד שלא תמיד הבין מדוע החברה דוחה אותו, הפכתי לאדם חברותי, אהוד, עם מעגל חברים רחב, מורחב ואיכותי. אף פעם לא באמת עצרתי לבחון את זה, רק מדי פעם לראות שזה קיים.

כשראיתי שבבית הספר אני כושל, ואני מאכזב את אבא שלי (אני מבטיח לשתף פוסט מלנכולי על יחסי עם אבי, הדמות הכי חשובה לי בחיים לדעתי), גם בצורה אינטואיטיבית מצאתי את הדרכים להתמודד. כילד, כשלון בלימודים גרם סנקציות "כלכליות" בבית (לא לקבל מתנה מהדוד שחוזר מארה"ב, לא לקבל את המתנה שרציתי ליום ההולדת). הצלחה בלימודים פתחה שער נרחב לתמריצים חיוביים (הצלחה באופן כללי גרמה לתמריצים). בקרב הקשה בין הילד שאינו מוכן לשבת וללמוד (כי אינו מבין את החשיבות של המשפט האדיר שאביו ניסה כל חייו ללמדו – "ידע הוא כוח") לבין ההורים שדורשים בהצלחתו ובטובתו – ידם של הורי הייתה על העליונה. סנקציות בבית, סנקציות סוציאליות, מניעת חופש – היו כולם כלים שליליים וחודרניים שהורי ניצלו ע"מ שאשב ואלמד. קשה ככל שזה היה, סיימתי 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות מלאה שלא הייתה מאכזבת הרבה מאוד אנשים חכמים ובטח שהייתה מתקבלת ברצון רב ע"י משפרי-ציונים של אחרי הצבא. למרות שכאב לי והיה נראה לי שהורי עושים לי "דווקא", אני שמח שהפסדתי בקרב הזה. בכלל, אני שמח שהפסדתי בהרבה מאוד קרבות מול הורי, אשר לכאורה נראו כלא צודקים ופוגעניים, ובדיעבד הפכו אותי לאדם הרבה יותר טוב ממה שהייתי אם הייתי מוותר לעצמי (סליחה, ממשיך להילחם בהורי ולא מוותר).

חיי תחת חסות הורי השתנו מיום ליום, ועל בסיס קבוע. תמיד היו בי תכונות שגורות שאי אפשר להתעלם מהם. סקרנות, רצון לאתגרים, פעולות אימפולסיביות. אבל את עיצוב האישיות שלי עשיתי רק בזכות תמיכה מלאה וחסרת פשרות של הורים שלא היו מוכנים לוותר לילד שלהם, אשר כבר וויתר מראש – בעצם מבלי לדעת על מה הוא מוותר ולמה הוא מוותר (יותר נכון – מבלי לדעת שהוא בכלל מוותר).

גילוי הפרעת הקשב והריכוז היווה נקודה מכוננת מאוד משמעותית בחיי. כבר סיפרתי לכם על הפחד שבגילוי, ועל חוסר הידיעה כיצד הדבר ישפיע. אז אני חיי לי ביום יום, מנסה להבין את דרכי ההתמודדות. צובר הרים ע"ג הרים של תסכולים מאכזבות שאני חווה כתוצאה מההפרעה. בוחן את חיי בעבר ואת חיי בהווה, מנסה להבין איפה לשפר ואיפה להתעלות. אבל אני כושל כמעט כל פעם. אז אני שוב בוחן את הפיסקה הראשונה שכתבתי למעלה. משהו באישיות שלי לא בסדר, משהו בהתנהגות לא בסדר, משהו בתפיסה לא בסדר. אולי הפרעת הקשב והריכוז עשתה בי שינויים כמעט בלתי הפיכיים מהרגע שהפכתי להיות בעל מודעות עצמית. אולי הדכאונות, הרגשות העצובים, התחושה המרה שיש לי עם עצמי ועם סביביתי – אולי כולם נבעו כחלק מכשלים הפיזיולוגיים שההפרעה משרה. אני מוצא את עצמי מדוכדך ימים רבים, מאוכזב. מתוסכל, מדוכא. לא מרוצה, לא מסופק. זה לא משהו שהתחיל אחרי ההפרעה. זה משהו שהיה קיים תמיד. רצון למיצוי אך מנגד התרפצויות זעם בלתי מרוסנות. רצון להצליח ומנגד רגשות גועשים ועמוסים.

אז היום, נקודה מכוננת נוספת נפלה עלי, וכמו שכבר ניסיתי להראות לכם – אין היא נקודה חיובית. לפחות לא בטווח הקרוב. אני לא יודע כל כך מה אני רוצה מעצמי, ולאן אני מכוון. אני סקרן מהכל, ורוצה לדעת הכל מחד; אני לא יכול לגרור את עצמי לשבת ואני מאבד עניין תוך שניות מאידך. אני רוצה להשיג הרבה ידע ואני רוצה להבין איך עובד העולם מחד, אני לא מצליח לעשות את זה וכל הזמן דוחה ומשנה תוכניות מאידך. הריטלין הוא מקומי, מיידי, ספציפי. החיים הם ארוכים, מגוונים ונמשכים. ריטלין לא יעזור לי לפתור את בעיותי, הוא יעזור לי למקד את כוחי כשכבר אמצא את דרכי. כרגע אין לי דרך. כרגע אין לי כוון. כרגע אין לי אפילו מוטיבציה. אז אני גם לא מחפש. כשאני רוצה לחפש, אני דוחה את זה. לא עכשיו. זה יסתדר בעתיד.

כל היום התהלכתי סהרורי. לפני כמה ימים הזמנתי משהו מאיזו חנות. הובטח לי משלוח עד שישי בבוקר. המשלוח לא הגיע, החנות טענה שהם לא עמדו ביעד וספקו ביום ראשון. אני מכיר את החנות, יודע כיצד הם פועלים ויודע שהם פשוט זנחו את הזמנתי וחיכו לדקה התשעים. זה הרגיז אותי. ביטלתי את ההזמנה, לא חיכיתי אפילו להתנצלות והמשכתי להסתובב סהרורי. הורי חשבו שאני כועס ומאוכזב כי לא קיבלתי את מה שהזמנתי. לא הצלחתי להסביר להם שאני כועס וממורמר מחוסר האונות של החנות, אבל לא פחות משיחה שהייתה לי אתמול עם כמה אנשים. כחלק משיחותיו עם אנשים שונים אתמול, שמעתי על אנשים שונים שעשו חיל בחייהם (אחד עבר לחו"ל כחלק מעבודה בחברת תעופה, למד שתי שפות ב-4 שנים, החל תואר ראשון באוניברסיטת NYU וסיים בהצטיינות יתרה; אחר נסע לביג'ינג עם חבר שהחל שם עסקים, למד סינית וחזר לארץ עם מוטיבציה להיות שחקן. כיום משחק בברואדווי והוא רק בן 26; וכו'). גם ככה הייתי עייף ואדיש אתמול, אבל כשקמתי בבוקר נפשי נפלה אל מעבר לקו השחור. לא יכלתי לגרור את עצמי מהמיטה. הרגשתי כל כך חלש, כל כך חסר אונים. אם זה לא מספיק, באחד מפורומי הפרעת הקשב והריכוז כאן בישראל, קראתי על אדם שכבר החל תואר שני ומאז שקיבל את מינון הריטלין שלו באבחון – הציונים שלו השתפרו פלאיים. הוא לא מכיר את עצמו. הוא מצליח לסיים עבודות, מצליח לעבור מבחנים בציונים גבוהים. אז הכחלתי כבר מקנאה.

לא מצאתי את עצמי היום. לא מול הטלויזיה, לא מול המחשב, לא מול עצמי. כבר הרבה זמן שאני אומר לעצמי שאמצא את המינון הנכון של ריטלין בשבילי (אובחנתי אומנם ב-27.5מ"ג, אבל החודשיים וקצת האחרונים היו רבויי סבל בעודי מנסה למצוא את השילוב הנכון – LA, קונצרטה, ריטלין רגיל). אני לא צריך לספר לכם, הכל רשום פה, למטה. אני כבר איבדתי את התקווה שהייתה לי ב-27.5 מ"ג ריטלין רגיל כי הבנתי שהוא לא עובד כראוי. כבר ירדתי לשורש הפעילות של הריטלין בניסיון להבין מה אני אמור להרגיש, ואיך אני אמור למדוד את השפעות. טובה? טובה מספיק? טובה יותר? האם אפשר יותר? האם כרגע זה מה שאני צריך? ניתוחים אנליטיים אינסופיים בניסיון להבין איפה אני נמצא. אם יש משהו שאוכל אותי זה לדעת שאני רוצה כל כך הרבה – ולא יודע איך להשיג את זה. לא יודע איפה להתחיל. בשלב מסוים היום נשברתי, ולקחתי 25מ"ג ריטלין. להתחיל מעקב השפעתי. התיישבתי עם ספר (מצחיק, דרכי התמודדות עם הפרעת קשב וריכוז). הגעתי לפסקה השניה שבה חשף הכותב מספר אנשים מפורסים בעלי ההפרעה: ויל סמית, דאסטין הופמן, ק'ים קארי, מג'יק ג'ונסון. כולם אנשים גדולים ומשכמם ומעלה. כשקראתי את השם "סילבסטר סטלון" כבר לא עמדתי בזה. ישבתי שפוף על הספה, מחזיק את הספר ביד ופורץ בבכי מר. לא יכלתי יותר לסבול את התחושות שלי.

נמאס לי להרגיש עצוב כל פעם, נמאס לי להיכנס לדכאון. נמאס לי מרגשות סוררים ומפוזרים, שנעים שמאלה וימינה כאילו היו שיכורים. נמאס לי ממוח לא ממוקד ומחוסר יכולת למצות את עצמי. נמאס לי לא להצליח לשבת ולאגור ידע, ולהפוך את המשפט של אבא "ידע הוא כוח" למשוש חיי. נמאס לי להילחם בטחנות רוח. רוצה למצוא את המינון הנכון של ריטלין, אבל גם כשאמצא אדע שזה לא מספיק. רוצה להיות אדם שיכול למצות את עצמו, שיכול להתעלות, שיכול לעוף קדימה. רוצה להיפטר מההפרעה המזופטת הזאת ולא לשמוע עליה יותר לעולם.

כל כך רוצה, ולא מצליח. כל כך רוצה וכבר אין לי כוחות יותר להשבית את הרגשות השליליים ולנסות לחזק את הרגשות החיוביים. כבר נמאס לי לחזור על מה שאמר סילבסטר סטלון בתור רוקי בלבואה, המשפט הקיצ'י והצ'יזי שכל הורה יגיד לילדו הוותרן – "זה לא משנה כמה חזק אתה חובט, זה משנה כמה חזק אתה נחבט, וממשיך קדימה. כמה חזק אתה חוטף – וממשיך קדימה". מה קורה כשאתה פשוט נחבט (גם מעצמך) וכבר לא רוצה להמשיך קדימה

לא רואה דרך, גם לא עם ריטלין. אז במקום להמשיך קדימה, אני פשוט מתבוסס פה בדמעותיי ומבין שהמחר הוא לא באמת מחר, הוא חיקוי זול של היום עם קצת שינויים סימנטיים.