הבטחתי לכם פוסט אופטימי. אני עדיין עובד עליו. מה, לא מוכרת לכם בעיית הדחיינות? בואו אני אתאר לכם אותה:
אתם מרגישים את הצורך לכתוב משהו, אז אתם פותחים את תוכנת מעבד התמלילים. אבל אז אתם אומרים לעצמכם, שזה בטח יהיה ארוך ותתעייפו באמצע – אף שואלים עבור מה להתחיל? אז מוותרים. אולי מוצאים סיבה להמשיך אך כשכבר כותבים סוף סוף, מאבדים מהר מאוד את הפואנטה ונוצר לכם בליל עמוס של כל מיני תחושות, מחשבות, רגשות והשם יודע מה. בסופו של דבר יש לכם ביד תוצר שלא לכאן, ולא לכאן – אבל אתם מעלים אותו בכל מקרה. טוב נו, הבטחתי לכם משהו אופטימי אני אביא לכם משהו אופטימי. פשוט לא היום 
הנה דוגמה לפוסט שלא יהיה ארוך מדי ולא עמוס בתוכן. רק שיתוף מחשבה שזה עתה עלתה במוחי. מאסתי בתרופות. איזה מצחיק אני, כמה פעמים שמעתם אנשים אומרים "מאסנו בתרופות" ? כמה פעמים אמרתם את זה בעצמכם ?! אז זהו. שהפעם הכוונה שונה. בואו ארחיב. מופרע קשב וריכוז סובל מכל כך הרבה בעיות אחרות סביב הנושא הזה של "קשב וריכוז", שהריטלין רק נותן לו את האופוריה הנעימה (שכבר דובר עליה רבות כאן) שבמובן מסוים הופכת למוטיבציה. אז כן, כולנו יודעים איך העולם נראה במשקפי הריטלין. זה חוסם לנו רעשים מהסביבה, נותן לנו להתמקד והכל טוב ויפה. אולם, כמו שאמרתי, רובנו מגלים את ההפרעה בגיל מאוחר יחסית (ואני מתכוון לגילאים של ה-18+) – תקופת זמן שמספיקה לעיצוב האישיות ודפוסי התנהגות.
אז למה מאסתי בתרופות? כי את הפרעת הקשב והריכוז שלי אי אפשר לפתור בריטלין. אני צריך לעצב ולהגמיש את האישיות וההתנהגות שלי בהתאם לצרכים שלי. ריטלין לא יעשה את זה, וחברים? הוא לא עושה לי את העבודה קלה יותר. שלא יהיה ספק, הוא עוזר – הוא מכוון לי את הדרך, אבל הוא לא מוליך אותי בדרך. את זה שום דבר לא יעשה למעט אני עצמי ואנוכי. טוב אז מה אני בעצם אומר לכם? שהדרך קשה? זה מחדש D:
אז ככה סתם. להגיד לכם שכמה שאני מתעסק בתרופות – זה הרי הכל חרטה. זה האופי וההתנהגות שבסופו של דבר קובעים מי אתם ואיך אתם. אין ספק שלחלק מאיתנו התרופות איזנו את החיים. הבעיה היא, שאני פשוט לא מרוצה מהאיזון הזה. זה לא מספיק. אני לא רוצה להמריץ את מערכת העצבים לספק לי תשתית ריכוזית טובה יותר – אני רוצה להוציא את המיטב מעצמי במה שיש לי. כאמור, ריטלין לא יוציא את המיטב הזה בשבילי. זאת ההתעסקות העצמית בהתנהגות ובדרך החיים שמוציאה לי את המוטיבציה ואת החשק להתמודד עם הבעיה. פועל יוצא של כל זה הוא שאני מתמסר לתרופות, מתמכר להרגשה ובעצם מזניח את הבעיה האמיתי – אני מופרע קשב וריכוז על כל העולה מכך.
טיפולים קוגניטיביים? פסיכולוג? קאוצ'ר? אנאערף. אני עושה טובה שאני מגרד את עצמי מהמיטה – אז להרים טלפון?! הגזמתם.
אתה לא יודע כמה אני איתך, איתך בתחושה אבל בגיל יותר מכפול. כשהייתי צעיר אף אחד לא ידע מה זה ADHD הייתי מופרע.
עם חלוף השנים למדתי להתגבר על הרבה מכשולים אבל עדיין סבלתי ולא הצלחתי לשבת וללמוד כמו כל בני גילי.
בגיל מבוגר אחרי קריירה בניהול נפגשתי יום אחד לגמרי במקרה במישהיא שאחרי עשר דקות שאלה ללא קשר לנושא הדיון עם יש לי הפרעת ADHD, לא ארחיב על השיחה רק אספר לך שהיא לימדה אותי שיש דרכים להתמודד עם הבעיות ועזרה לי רבות, שנה לאחר אותו מפגש מוזר תפקדתי אחרת לגמרי ורב ההפרעות נחלשו או נעלמו.
אשמח לעזור לך לקום מהמיטה.
על ידי עמרם ביוני 18, 2009
ב 11:57 am
תודה על תגובתך.
יש לך אילו שהם עצות שתרצה לשתף כאן בבלוג?
אם תרצה אפילו לפרסם משהו אשמח לתת לך במה וכמובן לשמוע את מה שיש לך להציע.
נשמע מבטיח מה שקרה לך במפגש ההוא וכמובן אשמח אם תספר.
על ידי justadhd ביוני 18, 2009
ב 12:06 pm
אין לי הרבה להרחיב בנושא, במשך שנה עברתי מפגשים שכללו תרגולים פיזיים כולל תרגולים בבית. עם הרבה רצון ועזרה מצד המשפחה זה עבד.
התרגולים עשו את ההבדל, ולעט לעט עם חלוף הזמן חשתי שינוי ובעיקר קיבלתי ביטחון עצמי והבנתי שאני לא יוצא דופן ואפשר לנסות ולהעיז לעשות את הדברים כמו כולם.
על ידי עמרם ביוני 18, 2009
ב 3:48 pm